FUNDAMENTALLY FREUND: לבנות את מוזיאון העלייה
FUNDAMENTALLY FREUND: לבנות את מוזיאון העלייה
אם מסתכלים אחורה על פני 70 השנים האחרונות, מתברר שהרגעים המרשים ביותר בהיסטוריה של עמנו היו אלה שקשורים להצלת קהילות יהודיות בתפוצות.
בהיסטוריה היהודית המודרנית סיפורים מעטים הם אפיים או מעוררי השראה כמו אלה של קיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ.
מהקמת מדינת ישראל ב-1948, יותר מ-3.2 מיליון עולים מיותר מ-100 מדינות ברחבי העולם עברו את דרכם אל חופי ארץ הקודש. חלק מהם באו לכאן כי ברחו מרדיפות. אחרים היו מונעים על ידי החלום הציוני או ההרשעה הדתית או תקווה להתחיל חיים טובים יותר עבור עצמם ובני משפחותיהם.
בכל זאת, אף על פי שישראל נבנתה על ידי עלייה ותמשיך להיבנות על ידיה, לא הצלחנו לשמר ולהתייחס כראוי לסיפור המדהים של השיבה המתמשכת לארץ אבותינו.
ולכן אני מאמין שהגיע הזמן שמדינת ישראל תקים מוזיאון העלייה שיכיל את הדרמה והגבורה, את ההגשמה ואת הגאווה שליוו את השיבה ההיסטורית לציון.
אם מסתכלים אחורה על פני 70 השנים האחרונות, מתברר שהרגעים המרשים ביותר בהיסטוריה של עמנו היו אלה שקשורים להצלת קהילות יהודיות בתפוצות. עם זאת, עד כמה הדור הצעיר מכיר או מעריך את הסיפורים המדהימים האלה?
קחו, למשל, את מבצע "על כנפי נשרים" כשרוב יהודי תימן, כמעט 50.000 איש, הועברו לישראל בתקופה מיוני 1949 עד ספטמבר 1950.
עלייה המונית זו של קהילה יהודית עתיקה החלה עוד לפני חתימת הסכם שביתת הנשק הראשון שסיים את מלחמת העצמאות. למרות הסכסוך והאיום הקיומי משכנים, מדינת ישראל הצילה את החלק החשוב של עמנו והביאה אותו לכאן.
או היה אז מבצע עזרא ונחמיה, כאשר יותר מ-120.000 יהודים עיראקיים עלו ארצה בתקופה מ1951 עד 1952 ועזבו את בבל, בה הוגלו היהודים לפני יותר מ-2500 שנה על ידי נבוכדנצר הרשע.
כל אחד ממסעות האלה מגלה בתוכו אלמנטים רבי עוצמה של היסטוריה היהודית בעתים הסכנה ותחושה בלתי מעורערת של סולידריות יהודית ואחריות הדדית. האם הערכים האלה לא שווים לקידום?
זה היה גם הסיפור של חילוץ יהודי אתיופיה במסגרת מבצעי משה ושלמה ב-1984 ו 1991. מי יכול לשכוח את המתח שהיה באוויר ב24 במאי 1991, כשהמורדים האתיופים התכוונו לתקוף את אדיס אבבה כדי להפיל את דיקטטור מנגיסטו חיילה מריאם, והפחד של אלפי יהודי אתיופיה הלכודים בעיר?
אחרי כ-36 שעות, נדהם העולם לגלות שמדינת ישראל הצליחה להציל את היהודים, העבירה יותר מ-14.000 איש לארץ באמצעי מטוסי ההובלה הצבאית С-130 ומטוס Boeing 747s. זו הייתה הפעם הראשונה שהמדינה המערבית הביאה אלפי אפריקאים, לא בשרשראות של עבדות אלא קשרים של אחווה.
היו גם מבצעים אחרים שכמעט נשכחו, כמו מבצע גושן בו כ-10.000 יהודי מצרים הוברחו מהמדינה בתקופה מ1948 עד 1953, או מבצע יכין, כשהמוסד הביא כ-100.000 יהודי מרוקו לעלייה בתקופה מ1961 עד 1964.
ואז היה מבצע סיגר כשמאות יהודי קובה עלו ארצה בשנות התשעים. ומבצע מנשה בו הביא ארגון 'שבי ישראל', אני יו"ר שלו, כ-4000 בני מנשה מהודו ב-15 השנים האחרונות.
הסיפורים האלה ואחרים, כמו אסירי ציון מברית המועצות שדרשו חופש, ראויים לא רק להנצחתם בספרים, בולים או מאמרים בעיתונים. מוזיאון לאומי לעלייה, עשיר בקטעי וידאו, סיפורים אישיים וממצאים, יכול לשמש כלי רב ערך לחיזוק מחויבותה של המדינה לעידוד וקליטת עולים חדשים. היא תשמש כפורטל לעבר ותפקח את עיניהם של ישראלים רבים ותזכיר להם על הקרבנות ועל נחישותם של אלה שבאו ליישב את הארץ.
אחרי הכל, המוזיאונים אינם רק מאגר זיכרון קולקטיבי של הלאום, אלה גם כלי לעיצוב עתידו. אנחנו צריכים להמשיך לחגוג את העלייה, אבל עלינו גם לחנך את חשיבותה החיונית להישרדות מדינת ישראל ועם ישראל. הדבר לא רק יחזק את המחויבות הציונית של הישראלים הצעירים אלא גם ישלח מסר משכנע ליהודים רבים בתפוצות שמבקרים בארץ כל שנה: אנו מברכים אתכם כתיירים, אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים שתחזרו הביתה.
המאמר פורסם באנגלית באתר של The Jerusalem Post.