המקום שאני באמת שייכת אליו
אנשים רבים שואלים אותי למה עליתי לישראל… שאני באה מארץ יפה והיה לי את כל מה שצריך, מה עודד אותי לקבל את ההחלטה המכרעת הזו? לזה אני בדרך כלל מגיבה בחיוך גדול: "בקיצור, אין כמו ישראל!"
אני בת 30, עכשיו. נולדתי וגדלתי בפואבלה, עיר ליד מקסיקו סיטי.
אבא שלי נוצרי, ואמא שלי לא הייתה דתית. ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה קטנה. רוב ילדותי, הייתי בעיקר קרובה למשפחתו של אבי.
כשהייתי בת חמש עשרה, התחלתי לבלות יותר זמן עם המשפחה של אמי. הם היו שונים מכל המשפחות האחרות באזור. הם לא עבדו בשבתות. הם לא הלכו לכנסייה.
אמא שלי תמיד לימדה אותי איך שיש רק אלוקים אחד. היא לימדה אותי להאמין ועודדה אותי ואת אחיי לקרוא את התנ"ך, את זה היא למדה בזמן שגודלה על ידי דודיה מאז שאמה נפטרה כשהייתה בת ארבע.
שם המשפחה של סבתא רבא שלי היה ולנסיה. היא הגיעה למקסיקו מוולנסיה, ספרד. אנו מאמינים שהיא הייתה יהודייה. אין לנו תיעוד שמוכיח זאת. אין רישומי לידה של אף אחד מילדיה, בשום מקום. ללא ניירת, או תיעוד. רק הסיפורים ששמענו כשגדלנו, והעובדה שאין להכחישה שמשפחתה של אמי כנראה תמיד שמרה על האמונה היהודית. עם זאת היא מעולם לא הסבירה מדוע או מאיפה הגיעה מערכת האמונות הזו. היא מעולם לא קראה לזה יהדות, אבל אנחנו מאמינים שהיא נולדה יהודייה.
הם קיימו מנהגים מסוימים כמו לבישת בגדים צנועים ונשים לובשות חצאיות בלבד; יוצא דופן בסביבה חילונית, הם נוהגים לחגוג שבת ביום שבת בניגוד לרוב האנשים האחרים. היה להם סיר מיוחד לחלב ונאסר עליהם בתכלית האיסור לצרוך בשר חזיר ופירות ים.
כולנו הלכנו לבית הספר עם ילדים נוצרים, והיא הבהירה שלמרות שעלינו לכבד אותם ואת אמונתם, אנחנו שונים.
כשהייתי ילדה וחברי או משפחתו של אבי ערכו אירועים בכנסיות שלהם, אמא שלי תמיד היססה לתת לי להשתתף. היא הייתה אומרת, 'עדיף שלא תלכי'. אבל אף פעם לא הבנתי למה. הייתי הולכת, כי רציתי להיות שם עם החברים שלי והקהילה שלי, אבל ידעתי שלעולם לא הייתי שם בגלל שהרגשתי קשר לנצרות.
בפואבלה לא הייתה קהילה יהודית.
ידעתי שאני מרגישה שונה, אבל מעולם לא ראיתי קהילה יהודית כדי לדעת לאן אני באמת שייכת.
בחירה בחיים חדשים
כשהייתי בת שמונה עשרה, הרב שלי הציע לי הצעה. הוא אמר שאני יכולה לבוא לארץ וללכת למדרשה. הוא רצה שאבוא לישראל ואראה אם אני אוהב את זה שם. הוא רצה שאראה אם אני באמת רוצה להיות יהודייה.
באותו זמן, למרות שידעתי שמשפחתי המורחבת עוברת את התהליך ומתכננת לעלות לארץ, לא הייתי בטוחה בזה בעצמי. השלמתי עם מי שאני באמת ומאיפה באמת באתי. השאלה הייתה, האם רציתי להתחייב לזהות הזו?
יכולתי פשוט לבחור חיות חיים נוחים. יכולתי להאמין באל אחד, ולקיים את שבע מצוות בני נח, ולחיות חיים טובים.
פחדתי. פחדתי להשאיר את כל מה שידעתי מאחור. למדתי דברים חדשים, ועיבדתי את משמעותם. ניסיתי להבין מה זה אומר לקיים את כל המצוות. זה מרגיש כמו שינוי קיצוני. אתה יכול להאמין באמונה כלשהי, אבל סגנון החיים היה שונה מאוד. מעולם לא ביליתי בקהילה יהודית. הכל הרגיש כל כך זר…
בסופו של דבר החלטתי לבחור לחיות את שארית חיי כיהודייה.
עשיתי גיור מלא כאן בישראל.
ישבתי עם שבעה רבנים מבני ברק. הרב שלי היה איתי ועזר לתרגם עבורי.
הייתי כל כך מפוחדת. לא דיברתי עברית. שאלו אותי שאלות על חגים, כשרות, שבת, 13 עיקרי האמונה.
ידעתי את כל התשובות ועברתי את הבחינה שלהם.
המקווה היה נחמד מאוד. זו הייתה חוויה מיוחדת. למרות שעברו אחת עשרה שנים, אני זוכרת שבכיתי.
הייתי מבולבלת, אבל בסוף השגתי את המשימה שלי. מעכשיו אני יכולה להתחיל לחיות. אני יכולה להיות מי שאני באמת.
הייתי צריכה להתגייר שוב. גיור זה לא הוכר על ידי המדינה. רק הרבנות הראשית לישראל רשאית לגייר אנשים ומעמדם יוכר לצרכי עליה. כבר הייתי יהודייה, אבל כדי לעלות לארץ הייתי צריכה לעשות זאת שוב דרך הרבנות הראשית. ידעתי מראש, אבל למשפחה שלי היה חשוב שאעשה את זה קודם כל דרך בית הדין של בני ברק.
הלכתי למקווה שוב פעם מחדש. הגיור נחשב ל"גיור לחומרה". לאחר מספר שבועות של הגיור ראשון, הלכנו לבית הדין ולמחרת הלכנו למקווה.
התהליך שלי הסתיים לבסוף.
כל כך התרגשתי להתחיל את החיים החדשים שלי.
שבי ישראל
יום אחד קיבלתי טלפון ממישהו מ'שבי ישראל' ששאלה אותי אם אני רוצה לעבוד אצלם. תמיד רציתי לעבוד עם עלייה ועולים. הייתי שמחה במקום עבודתי אז והתקדמתי שם, אבל התשוקה שלי הייתה לעשות לעזור לעולים ולשתף את החוויה שלי.
היו לי שלושה ראיונות, והיו שבע מועמדות.
הם בחרו בי.
אז עכשיו אני עובדת באולפן הגיור של 'שבי ישראל. אני עובדת עם האנשים שמגיעים לכאן לא רק ממדינות דוברות ספרדית ופורטוגזית, אלא גם אנשים שרוצים לעלות לארץ מכל העולם. אני מנהלת את התיקים שלהם ואת הניירת שלהם. מכיוון שעשיתי את זה בעצמי, ואני יודעת בדיוק איך זה, אני יודעת לעזור ולהדריך אותם.
בשנה האחרונה עלו עוד מבני משפחתי לישראל ממקסיקו. אני זו שניהלתי עבורם את התהליך באמצעות 'שבי ישראל'.
זה היה כל כך קשה. התהליך הבירוקרטי כל כך קשה. לא תמיד יש לך את התשובות כשאתה רוצה אותן, אתה צריך לחכות עד שהוועדה תחליט. הם נאלצו לחכות שישה חודשים כדי לגלות אם הם יכולים להתגייר או לא.
עזרתי להם לתרגם את המסמכים שלהם ולקבל את ההמלצות שלהם. אספתי כאן עותק של תעודת זהות של כל בני משפחתנו כדי לעזור להמליץ עליהם לוועדה. לפעמים הוועדה אומרת לא. הם לא חושבים שהמועמד מוכן לתהליך.
אני מבינה למה לא ניתן לקבל את כולם, למרות שזה קשה. ראיתי מקרים שאנשים מבקשים להתגייר כי הם רוצים להגיע לכאן מסיבות אחרות. הם לא שומרים בסופו של דבר על הדת, או שהם רוצים לבוא לישראל כדי לפתוח עסק. לא כולם עושים את זה מהסיבה האמיתית, של הרצון להיות יהודי.
אבל הפעם הם אמרו שכן, ואני מאמינה שהתמיכה של המשפחה שלנו סייעו לקבלם.
תודה לאל שהם סיימו. בקרוב הם יעלו לארץ.
עכשיו יש לי משפחה שגרה בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. יש לנו כאן למעלה משלושים בני משפחה עכשיו. דודים, דודות, בני דודים; משפחות שלמות מתחתנות, מביאות תינוקות וגדלות כאן.
זה מדהים להיות חלק מהפרק החדש הזה בהיסטוריה של משפחתי".
