הגיור בסאן ניקנדרו
בשבוע הבא, השופר ישמיע את קולו בעולם לבשר על ראש השנה ולקרוא ליהודים המאמינים לעשרת ימי התשובה המסתיימים ביום הכיפורים. איש לא יתפלל באדיקות רבה יותר מ-80 הקתולים לשעבר המוזרים מסאן ניקאנדרו,איטליה.
הגיור בסאן ניקאנדרו התחיל לפני כ-20 שנה עם דונטו מאנדוציו, איש חיוור עם עיניים שחורות, שבמלחמת העולם הראשונה נפצע מרימון וחזר לביתו נכה, ובעקבות כך שכב במשך שנים רבות על מזרן עלוב בעליית הגג שבביתו. בהתחלה הוא הצטער על כך שלא היה יכול להשתלב מחדש בחיי היומיום בעיר הולדתו סאן ניקאנדרו גרגאניקו (20,000 תושבים), אך אט אט הפסיקו לעניין אותו קולותיהן של הנשים השרות כשהן נושאות כדי מים על הראש, צעקותיהם של מובילי הפרדות בכובעיהם השחורים ומכות הפטישים של הסנדלרים בכוכיהם האפלים (דונטו עצמו היה סנדלר לפני המלחמה): הוא לא הקשיב להם עוד, מפני שבילה את כל זמנו בקריאת התנ"ך.
דונטו אטם את אוזניו לא רק כלפי צלילי העמל היומיומי; הוא גם הפסיק להקשיב לפעמוני הכנסייה. לימוד התנ"ך הביא אותו להטיל בספק את תורתה של הכנסייה הקתולית.
כשמאנדוציו הצליח לקום ממיטתו, מטיף פרוטסטנטי שניהל מפגש בכיכר סאן ניקאנדרו התחיל לתקוף את הדוגמות הקתוליות. דונטו הרים לפתע את מקלות ההליכה שלו וקרא: "הרסת לי את הכנסייה הקתולית. אני כבר לא קתולי".
אך הוא לא אימץ את האמונה הפרוטסטנטית. המטיף אמר: "המשיח בא כדי להשיב את העולם למוטב. הבנת קריאתו של ישו יכולה לבשר על עידן חדש". דונטו שאל את עצמו האם בואה של הנצרות אכן הביא עידן חדש לעולם: האם יש יותר אהבה והבנה? האם יש פחות פאגאניות? הוא אמר לעצמו שהצלוב לא יכול להיות המשיח: המשיח הוא אידיאל בלתי ניתן להשגה. אז הוא החליט להיות יהודי.
"שלום!" כשהרב הראשי ברומא קיבל את מכתבו הראשון של מאנדוציו, שביקש להצטרף אל הקהילה היהודית, חשב שמדובר בהלצה. חלק ממכתביו של מאנדוציו נותרו ללא מענה, עד שהרב הראשי הבחין בכך שהמכתבים (שתמיד נשאו את התאריך העברי) נפתחו במילים "אחיי היקרים" והסתיימו ב"שלום" באותיות עבריות. המכתבים תיארו את הצטרפותם של בודדים, ולאחר מכן משפחות שלמות, 80 איש בסך הכול. רוב רובם של סנדלרי סאן ניקאנדרו, ידידיו של דונטו, אימצו כמוהו את האמונה היהודית.
הרבי הסתייג מקבלת הקבוצה המוזרה בחיק הקהילה, ורצה לדעת עוד עליה. לכן, במשך שנים רבות נשארו הגרים מסאן ניקאנדרו בקטגוריה של "יהודים למחצה". לא היה להם בית כנסת משלהם, אך הם נפגשו, כפי שממשיכים להיפגש עד היום, בביתו של מאנדוציו.
התמדתם של הגרים באה על שכרה בסתיו 1943, כשהעיר שוחררה על ידי היחידות הארצישראליות של החיל השמיני. ה"מנדוציאנים" קיבלו אותם בהתלהבות רבה. מאנדוציו כתב במכתבו: "הכוחות של בנות הברית הגיעו לסאן ניקאנדרו… כשראינו את הסמלים העבריים על כלי הרכב, אמרנו לעצמנו שאלה יהודים והנפנו דגל עם אותו הסמל ליד דלת ביתי. משאית אחת עצרה מול ביתי, וכל השיירה עצרה אחריה. הם נכנסו הביתה ובירכו אותנו ב'שלום'".
רעיה בשביל נאצרו. כעת, יהודי סאן ניקאנדרו חיכו לעלייתם בקוצר רוח. הם היו מבודדים, ועל כן המשכיותם הייתה מוטלת בספק. במשך שנים אחדות לא היו מקרים של גיור, ודונטו מאנדוציו הלך והזדקן. הנישואים היו מכשול בלתי עביר בשבילם. בשנה האחרונה, אחד מחבריה המבוגרים של הקבוצה כתב אל יו"ר אחד הארגונים לפליטים היהודיים: "צעיר אחד, נאצרו דה סילווה, שנולד בשנת 1925, רוצה לשאת אישה, אך אין אף אחת בקהילתנו. על כן אני פונה אליך, הואיל ואולי תצליח למצוא ביניהם צעירה שתסכים להינשא לו ולבוא לסאן ניקאנדרו. אם אתה חושב שהדבר אפשרי, נא כתוב לי, ונארגן את המפגש כדי שהצעיר שלנו יכיר את הבחורה ולא ישיא אישה משאר האמות… אם לא תרצה לטפל בנושא, הצעיר שלנו ישיא אישה גויה. זה לא ימצא חן בעיני אלוהים, אך לא יהיה באשמתנו, מפני שאנחנו לא מכירים צעירות פליטות".
הבעיה המורכבת לא נפתרה, אך חייהם של יהודי סאן ניקאנדרו אינם נטולי נחמות: יומם הגדול הגיע בשנה שעברה, כשהם התקבלו רשמית בחיק הקהילה היהודית. מאנדוציו כתב לאיחוד הקהילות היהודיות ברומא: "משימתנו הקשה תמה ונשלמה, במה שנוגע לברית המילה. אנחנו מקווים שאחרי כל זה, תממנו לנו ביקור"…
* בשביל ארבעה מהם (1945-1941), הרב הראשי ברומא היה הרב ישראל זולי, שזעזע את מאנדוציו ואת העולם היהודי ב-1945, כשהמיר את דתו והתנצר (טיים, 26 בפברואר 1945).